כשטלפנתי ליוסף שגיא כדי לקבוע איתו מועד לראיון, חשבתי בתחילה שטעיתי במספר. מהצד השני ענה לי קול נמרץ וצעיר, שלא היה מבייש גם בחור בן 30. כשפגשתי אותו, גם הבנתי מדוע. על אף 76 שנותיו, הרי שמבחינתו של יוסף שגיא, הידוע בפי משפחתו מכריו בכינוי יוסיטו, הגיל השלישי\בית אבות\דיור מוגן וכדומה זה בגדר שמועה בלבד, מושג תיאורטי ותו לא

האיש, תמיר וחסון להפליא, עובד ללא לאות ומתרוצץ ברחבי האר במרץ כלתי נדלה כדי לעזור למושבים ולקיבוצים להסדיר את חוזי החכירה מול מינהל מקרקעי ישראל.

בנוסף למשרדו בתל אביב, יש לו משרד בקיבוץ שפיים, בו הוא מתגורר, ושם הוא מטפל בתיעוד ההיסטוריה של המקום בנושא הקרקעות- החל משנת 1927, שנת עליית היישוב על הקרקע.

לשפיים הגיע יוסיטו מאיטליה בשנת 1945, כנער בן 13. הוא נולד כיוסף שאופלד בשנת 1932 בהמבורג שבגרמניה, אביו היה יבואן פירות גדול ומצליח, בעל עסק ענק בנמל העיר, ולעתים היה מגיח גם לפלסטינה של אותם ימים, כדי לרכוש פירות. המשפחה ידעה חיים מלאי כל טוב, עד שציפורני הנאצים החלו לכרסם ללא רחם.

סיפור ילדותו של יוסיטו בתקופת השואה הוא מרתק, גם בשל העובדה שהוא שונה מרוב הסיפורים המוכרים לנוץ "כל זאת", הוא אומר, "רק בזכות האיטלקים. הם עם נהדר, טוב לב"ץ

לארח שהגרמנים חיסלו את העסק של האב, גורשה משפחת שאופלד מדירתה המפוארת בהמבורג והועברה לדירה אחרת,

יחד עם עוד שתי משפחות. כל רכושם הוחרם ותכולת הדירה הועמסה לתוך שתי מכולות.

"אני זוכר", מספר יוסיטו, איך חזרתי מבית הספר וראיתי את המשאיות עומדות ליד הבית. לא אשכח איך לקחו לי את הקורקינט. הייתי ילד, ומבחינתי זו היתה חוויה קשה. בינתיים אבא שלי ניסה לברוח מהמבורג באונייה דרך הים הצפוני, אבל לבסוף חזר לעיר ונאסר. אני זוכר גם את ליל הבדולח, איך שרפו את בית הכנסת בעיר ואת תכולת בית הספר בו למדתי. אמא שלי כל המזן ניסתה למצוא דלת פתוחה כדי לצאת מגרמניה, והצליחה להשיג ויזה לשנחאי".

ביום של הפצצה

בשנת 1940 עבו יוסיטו, אחותו והוריו, שלמעשה היו אזרחים פולנים, את גרמניה, כשבידיהם ויזה חוקית לשנחאי ומזוודה אחת בלבד. האב חיכה להם באיטליה.

"עד היום, אומר יוסיטו, "אני מלא התפעלות מאמא שלי, שהיתה אז בסך הכל בת 32. אישה צעירה שרגילה לחיים של גברת. פתאום היא נותרה בלי רכוש, עם שני ילדים, ולמרות זאת הצליחה להוציא אותנו מהבוץ".

יוסיטו ומשפחתו הגיעו לאיטליה לעיר הנמל טריאסטה כדי להפליג לשנחאי. "אמא, בחושים מיסטיים כנראה, החליטה שהיא חולה וביקשה לבטל את הנסיעה, מספר יוסיטו. "האונייה יצאה מן הנמל בלעדינו, וזמן קצר אחר כך עלתה על מוקש ימי והתפוצצה".

המשפחה נשארה, למרבה המזל, באיטליה והגיעה לנרווי, עיר ליד גנואה. "איטליה עדיין לא היתה בתוך המלחמה", מספר יוסיטו, "אך כאשר חברה לגרמנים, היא היתה חייבת להוכיח את נאמנותה לגרמניה ולכן האיטלקים עצרו את כל הזרים, שרובם היו יהודים. אבל כל זה היה רק למראית עין. כאן אני חייב לומר שוב: האיטלקים הם אנשים טובים, מדהימים. הם לא שלחו אותנו לבית הסוהר או למחנה, הם לקחו אותנו לפוטנצה, עיר בדרום איטליה, שם קיבלנו חדר בתוך דירה, כסף לקיום- כי היה אסור לעבוד, ומורים שלימדו את הילדים, כי היה אסור ליהודים ללמוד באופן רשמי. את אבא לקחו ל'מחנה' של גברים בעיירה הררית. זה היה מעין מבצר, אליו הם הגיעו פעם ביום למפקד. אך למעשה, הם חיו בעיירה, וכל אחד קיבל דירה, בגדים, אוכל. זל לא ייאמן".

כשהעבירו את משפחת שאופלד לעיר אחרת, ארצו שבטוסקנה, הסיפור חזר על עצמו: השלטונות האיטלקים דאגו שוב לדירה, כסף לקיום. הילדים למדו אצל הנזירות, והאיטלקים מימנו הכל.

"אני לא זוכר שפחדתי", אומר יוסיטו. "אני מתאר לעצמי שהוריי היו חרדים מהמצב, אבל לי יש זכרונות ילדות יפים מאותה תקופה באיטליה".

כשהגרמנים השתלטו על איטליה, הצב הורע ומשפחתו של יוסיטו החלה לברוח מעיירה לעיירה. גם הפעם האיטלקים לא אכזבו, מספר יוסיטו, ובכל מקום הגישו עזרה". למשל, מצאנו מקלט באיזו מסעדה בעיירה, יחד עם משפחה יהודית נוספת. פתאום הגיעו שני שוטרים איטלקיים ולקחו את שני האבות. היינו בטוחים שהרע מכל קרה. לפתע, אחרי כמה שעות, השוטרים חזרו עם אבא שלי והאב השני. התברר שהם פשוט סיפקו להם תעודות זהות חדשות, של תושבים שוויצריים, ופנקסי מזון. וגם בעיירה הזו קיבלנו דירה".

הגרמנים הגיעו גם לשם והמשפחה נמלטה שוב,- הפעם ליער. "גם הפעם האיטלקים עזרו לנו הם לקחו אותנו למקום מבודד, לבית של כומר שברח. היו שם שגות של תפוחי אדמה ועצי דובדבנים. אלה הזכרונות שלי מאותה תקופה. היה גם בחור צעיר, פרטיזן, שהיה מגיח פתאום ממעבה היער, רכוב על סוס לבן, ובא לבדוק מה שלומנו ואיך אנחנו מסתדרים. אלה האיטלקים. אנשים לא מודעים למה שהאיטלקים עשו עבור היהודים בתקופת השואה. יודעים רק על מוסוליני. אני מתכוון להעלות יום אחד את הסיפור הזה על הכתב".

"שלא יחשבו שהכל מובן מאליו"

כשהאנגלים הגיעו לאיטליה יחד עם בעלות הברית, הוחזרה משפחת שאופלד לעיר ארצו. שם פגשו פלוגת תובלה של חיילים מארץ, שאימצו את יוסיטו. הוא נדד איתם באיטליה, למד עברית ושימש להם כמתורגמן. עבור כשנה עלתה המשפחה כולה לארץ. כך, בשנת 1945 הגיע יוסיטו לקיבוץ שפיים.

"כאן הכרתי את אשתי, תמר, ילידת שפיים,, הוא מספר. "היינו חברים מאז שהייתי בכיתה ז' והיא בכיתה ה'. הוריה היו ההורים המאמצים שלי".

בשפיים גם זכה וסף שגיא לכינוי יוסיטו, שמאז דבק בו. "היינו חמישה ילדים שהגיעו לקיבוץ בעליית הנוער. אני הייתי היחיד שידעתי עברית, הודות לחיילים הישראלים שפגשתי באיטליה. הילדים האחרים שלא ידעו עברית- לא נקלטו וברחו להוריהם אחרי שבוע. לאחד מהם קראו יוסיטו. הוא ברח, והשם נשאר. משום מה פשוט הדביקו אותו אליי".

לאחר שסיים תיכון,